שחור.
הבזק אור מסנוור אותי ואחריו אני רואה אישה, בעלת שיער שחור ועיניים ירוקות, כאשר
ידיים סוגרות על פיה והיא נגררת לאחור. הכל מחשיך בשנית. הבזק האור חוזר. תינוקת
בעלת עיניים חומות מופיעה. ידיים גדולות בעלות כפפות עור שחורות אוחזות בה. היא
בוכה וצורחת בעוד גבר בעל שיער ערמוני ועיניים חומות שולח אליה את ידו כשנגרר
החוצה. חושך. אני מתחילה להרגיש את הסביבה שעוטפת אותי. את השמיכה הרכה והעבה. אני
כופה על עיניי להיפתח, אך אני עוברת ייסורים רבים. לבסוף אני מצליחה. החדר שבו אני
מוצאת את עצמי, זוהר בגווני כחול וסגול שמשדרים תחושה מרגיעה ונינוחה. אני מנסה
לנגב את הזיעה שהצטברה במצחי, אבל איני מצליחה להרגיש את ידי השמאלית, שנמתחים
ממנה צינורות קטנים המעבירים בתוכם נוזל שקוף בגוון צהבהב משקיק הנמצא מעל ראשי.
לפתע,
דלת החדר נפתחת מעט ונצנוץ קטן מזהיר אותי מלהב הסכין. לאחר שאני רואה את הלהב
במלואו, ראש קטן ושמן חצי קירח בעל שיער חום וסמיך ועיניים חומות וכהות משתרברב
פנימה. הוא מביט בי, נגעל ויוצא מהחדר בטריקה. ההדף של הרעש גורם לעיני להעצם שוב.
אני מניחה להן להישאר כך. לאחר כמה דקות, הדלת נפתחת בשנית. אני פוקחת את עיני.
"שלום
לך," אומר האיש הגבוה שנכנס, בעל חליפת טוקסידו מצוחצחת לבושה על חולצה בצבע
קרם עם תחרה כשעניבה בצבע כתום עז עם נקודות סגולות משתלשלת מצווארו.
את
כושר הדיבור שלי לא מצאתי. כאילו שהתעוררתי לאחר פרק זמן ארוך מאוד. האיש הגבוה
גורר כיסא מרחף משולחן הכתיבה החום והמבריק ומתיישב עליו, כשהמשענת שלו פונה
כלפיי.
"אונמט,
אנא עזור לה לדבר," פוקד.
אונמט,
שמתברר שזהו שמו של האיש השמן, תופס במותניי ומסובב אותי אל גבי. הוא נותן לי סדרה
של מכות בנקודות אסטרטגיות, שכואבות לי בעיקר במרכז הגב, איפה שנמצא חוט השדרה.
אונמט מסובב אותי בחזרה.
"זה
לא מנומס להרביץ לאורחיך," אני אומרת בהתחצפות קלה.
"זה
לא מנומס עוד יותר להתעלם ממישהו שמנסה לדבר איתך," הוא עונה באותו הטון.
"אז
שלום גם לך," אני עונה ומחייכת חיוך מזויף.
"אני
הוא שורלום בונדטי. אני מנהל המחלקה שבה את נמצאת כרגע," מציג את עצמו.
"ובאיזה
מחלקה אני נמצאת?" אני שואלת בסקרנות.
"אנחנו
לא נוהגים לתת ל... 'מטופלים' שלנו את סוג המחלקה בה הם נמצאים," עונה.
"מה
זאת אומרת מטופלים?" אני ממשיכה.
שורלום
מתעלם משאלתי באופן מוחלט.
"את
יודעת את שמך?" הוא שואל לאחר שתיקה קצרה.
"למעשה
אני לא," אני אומרת.
הוא
מצמצם את עיניו ומביט בי בעניין.
"את
יודעת שאת ישנת למשך 15 שנה? ה'בית חולים' הזה לכאורה לקח אותך ושמנו אותך פה.
ניסינו להעיר אותך בדרכים משונות ובכל זאת לא התעוררת. מסרו אותך כשהיית בת
שנתיים. אפילו שם לא הספיקו לתת לך. לא טרחנו לתת לך שם כי לא היינו בטוחים
שתתעוררי אי פעם. עכשיו כשאת פה איתנו, אנחנו נודיע לך בקשר לשמך. מתאים לך?"
הוא שואל.
"אין
לי עוד בררה אחרת," אני אומרת באכזבה. "דרך אגב, איפה ההורים שלי?"
"לאחר
שמסרו אותך לפה הם נעלמו מסיבה מסתורית. לא הצלחנו למצוא אותם. אנחנו מניחים שהם
מתים," הוא אומר בלי רגש.
משהו
צבט בליבי. שלא אזכה לראות את הורי האמיתיים לעולם כי הם מתים. זה כואב.
"למה?"
שאלתי בתמימות.
"עדיף
שלא תדעי," הוא אומר בקול מסתורי.
שורלום
קם מכיסט הרחף ולוחץ על כפתור בצידו, מה שגורם לו להפוך למקל הליכה לבן, מעוטר
בגלים מדהימים וביהלומים. אונמט פותח לו את הדלת בזריזות ושניהם יוצאים מהחדר
במהירות.
איזה
כייף. מסרו אותי לבית חולים מזויף, אני לא אזכה להכיר את ההורים שלי, התעוררתי
לאחר 15 שנה ואני עדיין לא מרגישה את יד שמאל שלי. מה עוד?
לא
לוקח לי הרבה זמן לחשוב על תכנית. אני מנתקת את הצינורות מידי ובבת-אחת חוזרת אליי
התחושה. אני קמה במהירות ונופלת. משום מה, אני לא מצליחה להבין איך הולכים. המון
נסיונות נגמרו בנפילות ובנזק אבל במהרה אני מדלגת ברחבי החדר, מאושרת מהעובדה שאני
עומדת להיות חופשייה בעוד מספר רגעים. אני מושיטה את ידי אל הידית הסגולה ואוחזת
בה. קור מכה אותי ויד אחר כך חום. אני מבוהלת כל כך שאני לא יכולה לזוז ותוך כמה
רגעים אני על הרצפה, מתפתלת מכאבים. אני עוצמת את עיני. כעבור כמה דקות אני פוקחת
אותן ושמחה לגלות שאני על המיטה שוב, כשידיי חזרו לצינורות. איבוד התחושה מתחיל.
"האם
גברתי מרגישה יותר טוב?" אני שומעת קול מכני של אישה.
"סליחה?
את דיברת אליי?" אני שואלת כאילו יש עוד מישהו בחדר מלבדי.
"מי
עוד נמצא פה?" הוא שואל בחזרה.
"האם
את בן-אדם אמיתי?" אני שואלת בסתמיות.
"ובכן
לא. אני אימונה; מנהלת סדר היום שלך. התקינו אותי פה ברגע שהתעוררת. אני מקווה
שתהני מנוחכותי ושנסתדר," הקול מסביר.
"אימונה,
מאז שנגעתי בידית הדלת, כמה זמן ישנתי?" אני שואלת.
"חמש
שעות, 26 דקות ו-48 שניות," היא מחשבת.
"והאם
אוכל לקבל מעט אוכל?" אני שואלת בעוד רעשי הבטן שלי מאלצים אותי להגביר את
קולי.
זרוע
נמתחת יורדת מתקרת החדר ובידה קופסת שימורים.
"מה
זה?" אני שואלת.
"קופסא
המכילה חלבונים, שומנים ואת הקולוריות הדרושות. בדיוק מה שכל בן-אדם צריך לאכול
בארוחות הבוקר הצהריים והערב," היא מסבירה.
אני
בוחנת את גב הקופסא ומגלה שאימונה קראה ממנו. אני פותחת את הקופסא ואוכלת ממנה.
אולי לעיסה אין טעם אבל היא ממלאת אותי מהר ומיד אני מרגישה טוב. אני מניחה את
הקופסא על השידה שבולעת את הקופסא ומניחה את ידי מאחורי ראשי.
"אימונה?"
אני מתחילה לדבר.
"כן
עלמתי?" משיבה.
"כיצד
אוכל לברוח מפה?"
הבלוג יצא ממש יפה
השבמחקןברור שחולה על הסיפור..
מאיה (כן, כן, מאיה של דינמור)